הבלוג של סמדר

אז כפי שכולכם יודעים, ישראל עומדת לחגוג בקרוב את 60 שנות קיומה. כבר הוצאתי מהבוידם את הזיקוקים ובו זוגי כבר מתחיל לפנטז על הפרגיות שאנחנו הולכים להריץ על האש.

אבל בין לבין, תקציבי ענק נשפכים על חגיגות ה-60 בשעה שכל כך הרבה נושאים בוערים לא זוכים לטיפול. לפעמים יש לי את התחושה, שלנו כציבור כמעט ואין שום שליטה על מה שנעשה בכספיו. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שמדינת ישראל יכלה להעניק לעצמה היה ויתור על תקציב חגיגות ה-60 והפנייתם של כל המשאבים לנזקקים, לחינוך ובאמת למי שזקוק לכסף. אני כמשלמת מסים כבדים (ויכה בי ברק אם אני משקרת) חשה כי אף אחד לא שואל אותי להיכן הולך הכסף. נכון, קמה תנועה ללחימה בשחיתות הכספית אבל עדיין, נושא התקציב עולה בכל בחירות מחדש ושום דבר מזה כמעט ולא מתממש, אחרי הכול, לכמה אזרחים באמת יש את הגישה לנתונים העדכניים, ומי באמת יטרח לברר להיכן עולה כספו. תחושת אי-השיתופיות הזו היא משהו שבמדינה אחרת, כגון ארצות הברית (שיש להגיד הרבה לגנותה ולזכותה) פשוט לא הייתה יכולה להתממש, לפחות לא בעשורים האחרונים.

אמי שתחייה נהגה לחסוך בכל דבר רק כדי שלנו יהיה, הייתה מוחלת על כבודה רק כדי שאנו האחים נרגיש כמו בני מלכים. אולי בגלל המנטליות הזו גדלתי להיות אחת הבזבזניות הגדולות ואולי דווקא בגללה צמחנו להיות מי שאנחנו. אנשים שיודעים להניח סדר עדיפויות כשהחלש הוא בראשן.

אני קוראת לכולם לקראת יום ה-60 להקדיש זמן ובאמת לחשוב כיצד באמצעות פעולות פשוטות ומודעות יכולנו לשפר את מצבם של הדורות הבאים, של ילדינו ונכידנו.

 מי שמעוניין, מוזמן לחתום על העצומה להפניית המשאבים של חגיגות ה-60. הקליקו כאן

כל קוראיי ודאי כבר נתקלו בעיתונות או שמעו בטלוויזיה על מצב פליטי דארפור, סודן ואריתריאה שהידפקו על שערי ישראל ומצאו בה מקלט.

ביום שישי האחרון, ישבתי עם בן זוגי הנערץ ועם ילדתו המקסימה וצפיתי כבכל ערב שישי במהדורת החדשות. באחד האייטמים נחשפנו למצבם המזעזע של פליטי אפריקה.

חשכו עיניי. לא אוכל לתאר בפניכם כמה לבי נקרע נוכח המראות הקשים הללו של אותם פליטי מלחמת דמים שמצאו את עצמם בבתי הסוהר הישראלים כפושעים נתעבים. חלקם משוחררים אחרי תקופת מה של כמה חודשים, לפעמים שנה. לעתים הם גם מעדיפים לחזור למקום שממנו ברחו ולו רק כדי לעזוב את בית הכלא. אלו מהם שמשתחררים יוצאים לגורל לא-ידוע. ללא אישור עבודה וללא בית. זמנם קצוב עד שייתפסו שוב על ידי משטרת ההגירה וישובו להיכלא.

אני מזילה דמעה ומסננת מבין שיני כמה שמדינתנו, שאוטוטו חוגגת 60, לא משכילה להסביר פנים לבא בה. בן זוגי, שהוא אדם רגיש לכל, דווקא לא הסכים עמי: “תראי איזו מחווה יפה והומנית… ישראל נותנת להם מים, אוכל וקורת גג”.

בלי לחשוב פעמיים ישר שלפתי ציפורניים ושאלתי אותו: “לו הם היו יהודים, האם כך היו מתחייסים אליהם? האם יהודי שמחפש מחסה זוכה לבקר בבית הסוהר טרם השתלבותו בחברה? הלוא הורינו היו פליטי מלחמה, ולא הייתה אף מדינה שהסכימה לקבל אותם פרט לזו”.

אני מאמינה שפליטים אלו, שלא באו לישראל כדי להטיב את איכות חייהם או כדי למצוא כאן בית לאומי, אלא כדי להציל את חייהם ואת חיי ילדיהם, היו שמחים ללמוד את השפה העברית, לעבוד, לשרת ולשלם בה מסים ככל אזרח אחר בשביל לזכות בחייהם. אבל לא כך הדבר, ולו בשל העובדה שהם נולדו לא בדיוק לאם הלא נכונה.

בן זוגי שייחה השתתק והחריש כהסכמה. שקט עז שרר ביננו.

אתמול, יום א’, נזף ראש הממשלה אולמרט בכוחות הביטחון על כך שהם לא עושים מספיק כדי לעצור את פרץ הפליטים.

בואו ואספר לכם משהו: ראיתי עולם בחיי. ביקרתי בכל יבשות תבל וראיתי מרטיניקאים עם צרפתים, אלג’יראים ומגרבים, גרמנים וטורקים, היספנים ופורטניקאים, שחורים ולבנים - כולם נזרקים לתוך זה, כולם גרים תחת אותם מדינות בכפיפה אחת. כולם מתחתנים זה עם זה.

מה שראש ממשלת ישראל אינו מבין הוא את פוליטקת הגלובליזציה החדשה - כולם מתערבבים ונמזגים זה לתוך זה ושום דבר, לא גבולות ודרכונים יוכלו לעמוד בפרץ הגואה של הבלילה הגדולה הזו שקוראים לה ההגירה. גם לא חוק השבות. האנושות נדדה על פני העולם משחר הימים ותמשיך לעשות כן.

בתור בת מהגרים (או עולים אם תרצו) אני מברכת את הפליטים ומאחלת להם השתלבות מלאה וטובה בחברה הישראלית. לפחות יש להם חברה אחת בעולם.

אני לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל מזמן כבר טענתי (ואני נשבעת בחתולה שלי שתחייה) שיבוא משבר כלכלי גדול. והנה, נראה שהוא כאן ודווקא לא רע לו להתיישב בבורסות העולמיות בלב הכלכלה הגלובלית.

אז הכול מתחיל אי שם בבנקים של ארצות הברית. ממש כמו ב-1929, רק הפעם בסגנון ג’ורג’ בוש: הבנקים הגדולים מעניקים אשראי נדל”ני רחב מדי. הנדל”ן פורח, יש תעופת בנייה והכול נראה טוב. פה בישראל, הדברים מתייצבים אחרי שנות האינתיפאדה המרות. שוק ההיי-טק גדל דווקא אחרי פיצוץ הבועה ואנחנו נהיים נהנתניים מתמיד. שכר הדירה בתל אביב ממריא שחקים ואף אחד לא פוצה פה. אף אחד עדיין לא מקשר בין מלחמת עיראק לבין התנודות במחירי החבית לנפט שמידה מסוימת השהתה את נפילת הבורסה שאנו רואים כעת.

 בשורה התחתונה נוצר כאן מצבור כסף עצום שלא ממש מעוגן בשום דבר ממשי, בשום מחצב ובשום משאב. אבל לאף אחד זה לא מפריע להמשיך ולבזבז אותו. הדולר צונח וצונח. חיים על זמן שאול.

 מה לי ולדולר?

אתם זוכרים את הימים היפים שאסור היה להחזיק בישראל בכסף זר? אני זוכרת. אני מתוודה, גם שמרתי כמה פרנקים ודולרים מתחת לבלטה. לא מתביישת לומר, מי לא עשה כן? המצב מזמן כבר השתנה. 

הכלכלה כפי שאתם יודעים לא יכולה להיות מנותקת מהחברה, היא בנויה כמו קן דבורים שכל אחד יש את חלקו בה בין אם כפועל, מנהל, צרכן או ספק. הקשרים הללו משיקים אחד לשני ביותר ממובן אחד וכשאחד הגורמים הללו נופלים זה ממש לא נעים.

 אולי זה נראה קצת מוקדם מדי לבשר על כך, אבל בארצות הברית כבר מתעתדים להכריז על שנת מיתון. לא ברור איך העתיד בישראל הולך להיראות, אבל כדאי להתחיל להיות ריאליים בראש ואופטימיים בלב.

אסיים רק עם משל חברתי מבדח: משבר כלכלי הוא כמו ברית מילה - הגדולים אוכלים עוגות ובורקס ולקטנים חותכים. תחשבו על זה.

 שלכם,

סמדי

המשפט הזה מתאר את החברה שלנו. מן נמנום עצל שנסתרת בו מודעות סמויה. כך גם אנו, רואים את מה שנמצא על פני השטח וממשיכים הלאה, כמו ושום דבר לא היה ולא נברא. הגיע הזמן להגיד די.

לאחרונה החליט חבר כנסת שלמה בניזרי, “הדובר המיומן ביותר של ש”ס” (הארץ), לפצות את פיו אחרי תקופה ארוכה.

מסתבר, שח”כ בניזרי, בין כל ועדות הביטחון שהוא שותף בהם, מצא לו זמן לעיין ולהפוך בגמרא. אכן, עיון ראוי. תמיד טוב לי לדעת שאלו המופקדים על בטחוני הם גם אנשי ספר מלומדים.

ומה ח”כ שלמה בניזרי מצא בנבכי אותו טקסט מן המאה ה-4 וה-5 לספירה? אוצר גלום של ממש:
“בעוון משכב זכר. אמר הקדוש ברוך הוא, אתה זיעזעת איברך על דבר שאינו שלך. חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש”.

ח”כ בניזרי, במהלך אינטלקטואלי מרתק, קשר את אחד הפרקים ההומופוביים של הגמרא (ואחרי הכול, אי-אפשר לשפוט את אנשי העולם העתיק, נכון?) עם אירועי ההיום בהתייחסו לרעידת האדמה האחרונה. אקטואליזציה היא תמיד מבורכת. אולם במקרה הזה – ממש לא.

אני מזכירה לקוראיי הנאהבים והנעימים כי ח”כ בניזרי משתייך למפלגת קואליציה. הוא אינו פוליטקאי בראשית דרכו ואינו מייצג אידיאולוגיה אזוטרית. את פשר אמרתו, שנאמרה במדינה דמוקרטית, קשה לי להבין.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
אני מאחלת לכל המזעזעים ולכל המזועזעים ללא הבדלי דת, מין וכו’… שידעו לאהוב ללא גבולות, ללא סייגים וללא פוליטיקה. לאהוב הרבה. לאהוב מכל הלב.

שלכם
סמדי