הבלוג של סמדר

11 תגובות עבור “משהו בי זועק - מאמר פתיחה”

1. מאת אביבה:
   שני, 03 במרץ 2008 בשעה 10:41

   לסמדר שלום
   זו לי הפעם הראשונה שאני מנסה להתבטא באינטרנט. קראתי את הדברים שכתבת וחשתי רצון עז להביע את הזדהותי. גם אני כמוך חשה בכל פעם שנקראית לי תמונה על המסך של צעירות (פרגיות כפי שהן נקראות על ידי הגברים והשם די הולם אותן) מתמסרות ומשתעבדות למרות ובעיני אפילו סוג של עבדות בידיהם של עורכי התוכניות בטלויזיה שמשתמשים בהן למטרות של יצירת תוכניות מטופשות ונלוזות
   אך למרבה הצער “סוחפות רייטינג” ועושים על חשבונן רוחים כלכליים. ומה שהכי כואב זה שנערות אלה נגררות ו”נעזרות” על ידי אימן הגאה על בתה המוצלחת ומיחלת יחד איתה שתגיע להצלחה המפוקפקת של
   היותה דוגמנית מפורסמת. פשוט חבל לי עליהן וחורה לי שכך קורה.

   כפי שהצלחתם להבין אני גם פמיניסטית מושבעת שה אחרי מכבש של שליטה גברית שחויתי ברוב שנות
   חיי וכיום סוף כל סוף אחרי שנות דור הצלחתי להשתחרר מהמצב הזה. בזכות השחרור הזה אני משוחררת היום לשבת ולכתוב בניחותא (היום זה “מותר” לי אחרי מה שבעבר היה אסור בתכלית האיסור).

   סמדר - גם אני כמוך מרגישה שיש מקום לעשייה למחשבה ליצירה מעבר לעבודה ולשגרה. הבעיה היא שאינני יודעת במה וממה להתחיל אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל ומצד אחד חבל לי אך מאידך לא בדיוק ברור לי מה ואיך. אולי בזכות התקשורת הזו יעלו רעיונות ויוזמות ואני בשמחה אתמסר להם.
   אשמח לשמוע תגובות והמשך לשיחות האלה.

2. מאת אביבה:
   שני, 03 במרץ 2008 בשעה 10:48

   OptionsDisable Get Free Snap Shots
   הבלוג של סמדר
   דף הבית אודות קלאב 50 הקהילה שלנו
   ——————————————————————————–
   משהו בי זועק - מאמר פתיחה
   ברוכים הבאים לבלוג שלי. שמי סמדר (או בפי יקיריי, סמדי), בת 52, גרושה+2. כיום חייה עם חברי שגם הוא גרוש+1.

   אני בפנסיה. כן, כן. תאמינו או לא אבל אני את שלי עשיתי בחיים. למדתי, עבדתי כמו חמור והתמזל מזלי לצאת לפנסיה מאוד (אבל מאוד) מוקדמת.

   אני כותבת לכם כי באיזשהו מקום הדחקתי הרבה דברים שרציתי לומר כל השנים שהייתי וורקוהולית ומכרתי את נשמתי לקפיטליזם הברוטלי. הרבה דברים שנשארו שם בפנים ולא מצאו ביטוי.

   נכון, היום אני רואה את עצמי כאישה חזקה וגם כסף לא חסר, אבל משהו שם עמוק בלב זועק. משהו שם רוצה למחות על העוולות ולהגיב על ענייני היום.

   לקח לי המון שנים להיות מי ומה שאני. אין לי שום בעיה להגיד שאני פמיניסטית בפה מלא. היום המילה “פמיניסטית” מעוררת גיחוך. ואני אומרת: מי שמגחך שיישאר עם הגיחוך. למרות שאת נעוריי ואת שנותיי היפות העברתי ללא כל מודעות לנושא וחשבתי שאני שווה בין שווים, דווקא היום, ודווקא עכשיו אני מבינה שהדברים לא כך.

   את הבלוג שלי אני מפנה לנשות ואנשי קהילת בני ה-50+, שכמוני צמאים להבנה, צמאים לאהבה. בשלב הזה אני מעדיפה להישאר אנונימית. כך יהיה לי קל יותר לחשוף ולהיחשף.

   מקווה שתיהנו, סמדר

   Technorati Tags: 50 פלוס,50+,פמיניזם,קלאב 50
   נשלח 20 בפברואר, 2008 על ידי 3points content manager בנושאים: 50 פלוס |

   אין תגובות עבור “משהו בי זועק - מאמר פתיחה”
   מאת אביבה: התגובה שלך ממתינה לאישור.

   שני, 03 במרץ 2008 בשעה 10:41
   לסמדר שלום
   זו לי הפעם הראשונה שאני מנסה להתבטא באינטרנט. קראתי את הדברים שכתבת וחשתי רצון עז להביע את הזדהותי. גם אני כמוך חשה בכל פעם שנקראית לי תמונה על המסך של צעירות (פרגיות כפי שהן נקראות על ידי הגברים והשם די הולם אותן) מתמסרות ומשתעבדות למרות ובעיני אפילו סוג של עבדות בידיהם של עורכי התוכניות בטלויזיה שמשתמשים בהן למטרות של יצירת תוכניות מטופשות ונלוזות
   אך למרבה הצער “סוחפות רייטינג” ועושים על חשבונן רוחים כלכליים. ומה שהכי כואב זה שנערות אלה נגררות ו”נעזרות” על ידי אימן הגאה על בתה המוצלחת ומיחלת יחד איתה שתגיע להצלחה המפוקפקת של
   היותה דוגמנית מפורסמת. פשוט חבל לי עליהן וחורה לי שכך קורה.

   כפי שהצלחתם להבין אני גם פמיניסטית מושבעת שה אחרי מכבש של שליטה גברית שחויתי ברוב שנות
   חיי וכיום סוף כל סוף אחרי שנות דור הצלחתי להשתחרר מהמצב הזה. בזכות השחרור הזה אני משוחררת היום לשבת ולכתוב בניחותא (היום זה “מותר” לי אחרי מה שבעבר היה אסור בתכלית האיסור).

   סמדר - גם אני כמוך מרגישה שיש מקום לעשייה למחשבה ליצירה מעבר לעבודה ולשגרה. הבעיה היא שאינני יודעת במה וממה להתחיל אני מרגישה שהזמן הולך ואוזל ומצד אחד חבל לי אך מאידך לא בדיוק ברור לי מה ואיך. אולי בזכות התקשורת הזו יעלו רעיונות ויוזמות ואני בשמחה אתמסר להם.
   אשמח לשמוע תגובות והמשך לשיחות האלה.

   השארת תגובה
   שם (חובה)

   דוא”ל (לא יפורסם) (חובה)

   אתר

   פוסטים אחרוניםפברואר 2008
   נושאים50 פלוס (2)
   הדוגמניות (1)
   נכדים (1)

   ——————————————————————————–
   Copyright © 2008 הבלוג של סמדר
   התבנית עוצבה עבור קלאב 50. רץ על בלוגלי

3. מאת עב:
   שני, 03 במרץ 2008 בשעה 11:04

   את לא צריכה להתנצל על שיצאת לפנסיה בגיל מוקדם. גם אני החלטתי בגיל 47 שמספיק והיום בגיל 50 עוד לא מיציתי את כל מה שאני רוצה ויכולה לעשות. גם אני כותבת בלוג אי שם ברשת בנוסף להשתתפות בכל צורות הבילוי המוצעות בשוק - חוגים, קורסים וטיולים במהלך היום והשבוע, שאני רק צריכה לבחור ולהחליט ללכת אליהם. אני מכירה אנשים שמפחדים שישתעממו או יאבדו מכישוריהם אם יצאו לפנסיה, ואני אומרת שזה בדיוק להיפך. ככל שאת מקדימה לצאת מתוך רצון חופשי, קל לך יותר לתכנן ולנהל את הזמן כרצונך בלי חשש או מרמור. אני רק מאחלת לעצמי בריאות ויכולת כלכלית להמשיך כך עד סוף ימיי.
   יישר כוח.

4. מאת רותי בר וקסמן:
   שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 10:26

   ברכות על הבלוג החלטה מצויינת. אשר לתכנית הדוגמניות מסכימה איתך שפשוט צריך לדעת לזפזפ הלאה. זה מה שאני עושה. תוכנית תת רמה ועלבון לאינטלגנציה . בכל זאת זה מרגיז. מרגיז שבמדינה שלנו , שאנשים נילחמים על קיומם ועל חייהם, בבחינת להיות או לא להיות, יש תופעה של התעסקות בשטויות. התקשורת כמובן משתפת פעולה בשביל הרייטינג כשהיא מנסה לכוון למכנה המשותף הכי נמוך שאפשר ושלא יגידו לי שדוקא זה מסמל את ה”נורמליות”.
   אנחנו מדינה בהקמה. הכל כאן רקוב רשלני מוזנח וגורם למוות יום יומי של הציבור, כתוצאה מניהול המדינה
   ע”י כל ממשלות ישראל ב-3 העשורים האחרונים ואנחנו צריכים לצפות בטרגדיה” של איזה מטומטמת שגזרו לה את הפוני או וויכוח מעמיק מי שווה יותר זו מהרצליה או זו מעפולה. כשאני מדברת על תופעה אני מתכוונת בחינוך לכלום שמגדלים את הילדים על ברכי כוכב נולד , נולד לרקוד וכל מה שמעסיק את ראשם הוא מה עשתה היום נינט טייב. “ככה לא בונים חומה” וככה לא ניבנה דור שיכול להתמודד עם הבעיות המורכבות והייחודיות של ארצנו.
   מצטערת אם זה נשמע “כבד” אבל אין ברירה זאת המציאות שלנו וצריך לגדל דור שיערך בהתאם.
   המשיכי בדרכך ותחזקנה ידייך.

5. מאת רותי בר וקסמן:
   שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 10:28

   

6. מאת smadi:
   שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 11:25

   לרות בר וקסמן

   אני מסכימה עם כל מילה שלך. כך לא מגדלים דור וכך לא בונים עתיד.

7. מאת ליאור ליבוביץ':
   שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 11:40

   ראשית,ברכות על הבלוג החדש . שנית,הפמיניסטיות אומרות שאין טריטוריה לגברים בלבד - כדוגמת חיל האויר - והיו חיילות שרצו להראות שגם הן יכולות וכמובן שכל ארגוני הנשים קמו וזעקו - שאין דבר כזה טריטוריה לגברים בלבד !!! אותו הדבר בדיוק גם לגביכן - אין טריטוריה לנשים בלבד - כדוגמת קופאיות - רוב המעסיקים מעדיפים רק
   נשים כקופאיות וגבר המבקש לעבוד כקופאי הוא בבחינת מוקצה - שהרי,עצם היותו גבר הוא אמור להיות אך ורק סבל/סדרן-סחורה והקופה מבחינתו זה מחוץ לתחום - כאילו שאם הוא גבר הוא בבחינת גנב בפוטנציה ??? לא חסר גם נשים שעבדו בקופה וגנבו (אתי אלון) . אולי יש פה ושם כמה גברים קופאים - אבל,מבחינת הסיכוי להתקבל לעבודה כקופאי - לנשים יש יתרון וסיכוי גדול יותר שיחזרו אליהם בשליחת קורות-החיים לעומת הגבר שמבקש וסיכוייו אפסיים הן לקבלת הטלפון מהמעסיק והן לקבלתו לעבודה .
   אז,כשם שאותם ארגוני נשים הזועקות כלפי כל ארגון:”כיצד זה קורה שדרכן של נשים חסומות/עקלקלות בדרכן למעלה”? - אותם ארגוני נשים צריכים בכל כלי תקשורת אפשרי לגנות מעסיקים המעדיפים רק נשים כקופאיות (למרות הצהרת המעסיקים שהם
   לא עושים אפליות בקבלה לעבודה,בפועל דיבורים לחוד ומעשים לחוד) !!!
   שהרי,אם מעסיק צריך עובדים - אז,מה זה משנה מבחינתו אם זו אישה/גבר ??? הייתכן שהוא מחפש רק נשים כדי שיהיה לו עם מי להתחיל/להכיר ??? (זה מזכיר לי להבדיל,נכה שפירסם מודעה בעיתון מקומי שהוא מבקש מטפלת - וכשאימא שלי התקשרה אליו וביררה פרטים - אז,הוא שאל אותה שאלה ראשונה:”בת כמה את”?
   ואחרי שאימא ענתה לו - הוא אמר שהיא “זקנה” - אז,הוא מחפש מטפלת או בחורה
   להכיר ???) - פעם שאלתי איזה מעסיק בראיון-עבודה שאמר שהוא מעדיף רק נשים כקופאיות -”האם עצם זה שאין לי חזה - זה אומר שאני לא מוכר מספיק טוב” ??? כמובן, שהמעסיק לא רק שלא ידע לענות - אלא,הוריד את הראש מבושה !!!
   ולסיום,בהצלחה בבלוג החדש .

8. מאת smadi:
   שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 11:44

   לאביבה,

   העולם הוא גדול ויש הרבה מקום לחופש ויצירתיות. תתחילי מעצמך, תשאלי את עצמך מה מענייין אותך, מה את צריכה, מה חסר לך, להיכן את מכוונת ועל מה את מודה.

   סמדי

9. מאת smadi:
   שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 12:52

   לליאור ליבוביץ’,

   המון תודה על הברכות.

   אני באמת מתקשה להבין להיכן אתה חותר. אני מסכימה איתך שהרוב המוחץ של המכירות בסופר מאויש על ידי נשים. אתה מתאר זאת כאילו שלגברים אין דריסת רגל במקום, אבל משרת הקופאית והעבודה בסופר מלכתחילה נחשבת למשרה לא נחשקת, לא מספקת וכזו שניתנת לא רק לנשים, אלא בעיקר לנשים מהגרות. להבדיל למשל, מהגננת בגן הילדים, הסופר מרקט הוא אחד המקומות הבודדים שבו נשים מהגרות יכולות להשתלב כחלק משוק העבודה כי לעבודה זו לא נדרשת ידיעת השפה העברית.
   אני נגד אפלייה מכל סוג, ואני חושבת שהשיוויון הוא מסוג הדברים הטובים שצריך לחתור כלפיו. אני מקבלת את הערותייך, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמעביד שכביכול מפלה לטובת נשים עושה כן כי מלכתחילה החברה מפלה נשים אלו. הוא רק תופס גל על האפליה שלהן.

   כל טוב

   סמדי

10. מאת אורלי:
    שלישי, 04 במרץ 2008 בשעה 9:19

    שלום נפש תאומה
    קצת יותר קשישה ממך [59] ג+3 .כל חיי נלחמתי לשוויון בין המינים [בלי לשרוף חזיות] ונהינית מאוד מהעבודה [רופאה] והתפקיד [מנהלת מרפאה] .הילדים פרחו להם מהקן ואני נהנית מכל רגע ורגע. מדי פעם מוצאת את עצמי מחוברת לכל תוכניות הרייטינג : דוגמניות….השרדות….נולד לרקוד….כוכב נולד….גריז. פשוט נותנת לרגיעה להוביל אותי ומרותקת מהמחשבה שגם אני מדי פעם הופכת להיות שטותניקית ואחת מהעם. אומרים שהסקרנות הרגה את החתול. אני דווקא נהנית מהסקרנות. והצפיה בתכניות אלה מספקת לי את החטטנות המצויה בכל אחת ואחת מ איתנו.
    סמדי. את מקסימה. תזרמי עם הבת. החיים יפים ומעניינים
    ומה שיפה בשלט של הטלביזיה זה שתמיד אפשר ללחוץ על OFF ולעבור לעולם אחרת
    אשמח להכיר אותך
    אורלי

11. מאת smadi:
    רביעי, 05 במרץ 2008 בשעה 11:53

    הי אורלי,

    לדעתי, הטלוויזיה בנויה בבסיסה על יצר הסקרנות והמציצנות. גם חדשות הטלוויזיה בנויות על אותו בסיס. אני עצמי לא מתכחשת שגם אני נשביתי בקסמי הטלוויזיה. אך אני בהחלט להנחיל לדורות הבאים כמה כישורי ביקרות בסיסיים ביחס לצפייה.

    המון תודה על הברכות.

השארת תגובה

שם

דוא"ל (לא יפורסם)

אתר