הבלוג של סמדר

וידוי: איני אוהדת טלוויזיה גדולה במיוחד. אך בסופי השבוע, לאחר שעייפתי מכל מסעי הקניות שלי (כמו שבעלי לשעבר נהג לומר), אני נוהגת לפקוד את הספה שבסלון ביתי ולבהות במרקע המרצד. לרוני בת ה-12, בתו של בן זוגי הטרי, יש כבר מזמן מונופול על השלט. אבל הפעם, לא יכולתי להאמין. קצו כל הקצים!

וידוי נוסף: איני פמיניסטית גדולה במיוחד. כמובן שאני תומכת במאבק הנשים וכמובן שהייתי רוצה לראות יותר נשים בעמדות בכירות, אך גם בנעוריי לא הייתי משורפות החזיות.

ובמה עיניי חוזות? בסדרת הריאליטי "הדוגמניות". מצעד איוולת של נשים צעירות שמוכרות את נשמתן, פרטיותן ואת מידותיהן הטובות עבור חזיון תעתועים חסר ערך. כן, כן… כבר שמענו על ויקטוריה ועל ניראל ואיפה הן עכשיו? הן אופנה חולפת ותו לא.

מעניין לראות כמה מהר קל לציבור להעריץ דמות וכמה מהר קל לו לשכוח אותה כאילו לא הייתה מעולם. הדבר דומה לדברי המשורר הגדול ברכט שאמר: "כמה קל להוליד ילד, כמה קשה להוציא דרכון".

איני דמות סמכותית עבור רוני הקטנה. יש לה אמא ואבא שאוהבים אותה, אני לא יותר מחברה קרובה שאוהבת לפרגן ולחבק. אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לשמר מעט מכבודי האבוד ולבקש ממנה בנימוס להעביר את הערוץ. רוני סירבה בתוקף. תמות נפשי עם פלשתים אמרתי לעצמי… "אם את לא מעבירה עכשיו… נכבה את הטלוויזיה ונקרא ספר, פייר? אם לא נמצא משהו ששתינו אוהבות, לא נראה טלוויזיה, הוגן לא?". רוני הפיקחת ביקשה לראות רק את חמש הדקות הראשונות של התוכנית ואז הסכימה למצוא בידור חלופי. כפשרה הגיונית, הסכמתי.

ואבוי! התמכרתי! בחמש דקות קנה לו ערוץ 10 את עולמי. נותרתי מרותקת למסך לאורך כל התוכנית ואני כבר מתה לדעת מה יקרה בפרק "המייק-אובר" הבא…

אבל בואו נשים דברים בפרופורציה. אני זו מי שאני, לא פחות ולא יותר. עדיין אפשר לצפות בתוכנית טראש עד הסוף ולהיות צופים ביקורתיים שגם יודעים ליהנות ממנה.

אני מאחלת לכל בית ישראל [ובעיקר לכל חברי קלאב 50] המקסימים שידעו לצפות בטלוויזיה בתבונה ולכבות אותה בתבונה.