הבלוג של סמדר

אני חייבת להמליץ בפני כל קוראי המסורים על ספר חדש שיצא זה בחודש האחרון לחנויות הספרים וכבר נעשה לו לרב-מכר היסטרי. הספר פרי עטו של הפרופ’ שלמה זנד. אולי תאהבו את הדעות שמובאות בו ואולי לא. כך או אחרת הוא בהחלט שווה עיון. אני קראתי, בעלי לשעבר קרא, ועכשיו הבת הקטנה. קבלו הצצה קטנה:

 מתוך כריכת הספר:

“מהו עם ומתי הוא הופך ללאום? האם הוא “גזע”, “אתנוס”, או קבוצה אנושית בעלת רקע תרבותי-לשוני ותו לא? מדוע לאומים תובעים ריבונות על עצמם? ולשם מה הם נזקקים תכופות לדימויים המורים על מקור קדום ומשותף?

מתהיות תיאורטיות אלה ואחרות עולות ומתפרצות סוגיות אשר עשויות לערער זהויות פריכות ומחוזות זיכרון מורשים גם במקומותינו. מתי נוצר העם היהודי? במעמד מתן תורה בסיני? בכיבושי כנען? או שמא בקולמוסם של היסטוריונים יהודים מן המאה ה-19, אשר בדומה לחוקרי עבר בני תרבויות אחרות המציאו עמים מדומיינים על מנת ליצור ולייצב אומות עתידיות? באיזו תקופה הועבר התנ”ך ממדף הספרים התיאולוגי-דתי למדף ההיסטורי-לאומי? האם תושבי יהודה הוגלו עם חורבן המקדש השני בשנת 70 לספירה או האם היה זה מיתוס נוצרי שהתגלגל למסורת היהודית ושועתק ממנה בעוצמה לרעיון הציוני? ואם יושבי הארץ לא הוגלו מה עלה בגורלם? באיזה אל האמינו שליטי ונתיני ממלכת חִמְיַר החזקה ששכנה באזור תימן של היום? מי הייתה דהיה אל-כהינה הנועזת אשר חלשה על שבטים בֶרבֶּרים בצפון אפריקה? האם אימפריית הכוזרים המסתורית אכן התייהדה? וכיצד אירע שבמזרח אירופה התהוותה אוכלוסייה עצומה אשר חבקה על סף העת המודרנית את מרבית המאמינים היהודים בעולם?

 כלום היהודים הם “עם-גזע” בעל גֶּן ייחודי? האין זה סביר יותר להניח כי לזהות הקולקטיבית אין זיכרון עממי אחיד דיו ולכן היא נזקקת לתימוכין בביולוגיה? מה מסתתר מאחורי המושג “מדינת העם היהודי” ומדוע ישות זו לא נעשתה עד כה לרפובליקה ישראלית?”
הוצאת רסלינג, 94 ש”ח בחנויות הספרים.

סמדי ממליצה בחום לב. מרתק, קולח ומעורר מחשבה.

ודאי שמעתם כולכם על סדרת ההתעללויות שנחשפו נגד ילדים בשבועות האחרונים.

 באמת איני יודעת במה חטאו הנפשות האומללות האלו שהגיעו לעולם כדי לספוג עינויי גיהנום בשנותיהן הראשונות לחייהן.

מרבית האימהות שדיברתי עמן על הנושא אמרו לי כל בכל פעם שהן צפו בכך בטלוויזיה או שמעו על הנושא ברדיו - הן העדיפו פשוט לכבות את המכשיר.

 אני לא נוהגת כמותן. אני מישירה מבט למרקע. רואה הכול. כואבת בעצמי.

עולה כי בכמה מן המקרים חברי כת שטענו ל”תיקון” הילדים מגיל צעיר הם אלו שאחראיים למסכת ההתעללות. 

במדינות כגון בלגיה כמה כתות כבר הוצאו מחוץ לחוק. הדמיון האנושי הוא פורה ורב, וכפי שיש סייגים לחופש הביטוי כך גם צריכים להיות סייגים לחופש הדת. לא הכול יכול להיות מוצדק בשם קדושה כזו או אחרת.

אני שולחת איחולי החלמה מהירה לילדים, שלא יידעו עוד כאב בחייהם.

אולי המפתח למניעת אלימות כזו היא הכרה יותר מעמיקה של נושא הכתות בכלל, של הדינמיקה הכתתית, של המנהיג ושל הסכנות הטמונות בה. נושא שלא מטופל כלל בישראל, ייתכן שבשל הפלורליזם הדתי (ולא התרבותי) הגדול שישראל מאפשרת.

תוכלו ללמוד עוד בנושא בקישור הבא שמקיף נושאים נרחבים ומרתקים ביותר:

לחצו כאן

אז כפי שכולכם יודעים, ישראל עומדת לחגוג בקרוב את 60 שנות קיומה. כבר הוצאתי מהבוידם את הזיקוקים ובו זוגי כבר מתחיל לפנטז על הפרגיות שאנחנו הולכים להריץ על האש.

אבל בין לבין, תקציבי ענק נשפכים על חגיגות ה-60 בשעה שכל כך הרבה נושאים בוערים לא זוכים לטיפול. לפעמים יש לי את התחושה, שלנו כציבור כמעט ואין שום שליטה על מה שנעשה בכספיו. אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שמדינת ישראל יכלה להעניק לעצמה היה ויתור על תקציב חגיגות ה-60 והפנייתם של כל המשאבים לנזקקים, לחינוך ובאמת למי שזקוק לכסף. אני כמשלמת מסים כבדים (ויכה בי ברק אם אני משקרת) חשה כי אף אחד לא שואל אותי להיכן הולך הכסף. נכון, קמה תנועה ללחימה בשחיתות הכספית אבל עדיין, נושא התקציב עולה בכל בחירות מחדש ושום דבר מזה כמעט ולא מתממש, אחרי הכול, לכמה אזרחים באמת יש את הגישה לנתונים העדכניים, ומי באמת יטרח לברר להיכן עולה כספו. תחושת אי-השיתופיות הזו היא משהו שבמדינה אחרת, כגון ארצות הברית (שיש להגיד הרבה לגנותה ולזכותה) פשוט לא הייתה יכולה להתממש, לפחות לא בעשורים האחרונים.

אמי שתחייה נהגה לחסוך בכל דבר רק כדי שלנו יהיה, הייתה מוחלת על כבודה רק כדי שאנו האחים נרגיש כמו בני מלכים. אולי בגלל המנטליות הזו גדלתי להיות אחת הבזבזניות הגדולות ואולי דווקא בגללה צמחנו להיות מי שאנחנו. אנשים שיודעים להניח סדר עדיפויות כשהחלש הוא בראשן.

אני קוראת לכולם לקראת יום ה-60 להקדיש זמן ובאמת לחשוב כיצד באמצעות פעולות פשוטות ומודעות יכולנו לשפר את מצבם של הדורות הבאים, של ילדינו ונכידנו.

 מי שמעוניין, מוזמן לחתום על העצומה להפניית המשאבים של חגיגות ה-60. הקליקו כאן

כל קוראיי ודאי כבר נתקלו בעיתונות או שמעו בטלוויזיה על מצב פליטי דארפור, סודן ואריתריאה שהידפקו על שערי ישראל ומצאו בה מקלט.

ביום שישי האחרון, ישבתי עם בן זוגי הנערץ ועם ילדתו המקסימה וצפיתי כבכל ערב שישי במהדורת החדשות. באחד האייטמים נחשפנו למצבם המזעזע של פליטי אפריקה.

חשכו עיניי. לא אוכל לתאר בפניכם כמה לבי נקרע נוכח המראות הקשים הללו של אותם פליטי מלחמת דמים שמצאו את עצמם בבתי הסוהר הישראלים כפושעים נתעבים. חלקם משוחררים אחרי תקופת מה של כמה חודשים, לפעמים שנה. לעתים הם גם מעדיפים לחזור למקום שממנו ברחו ולו רק כדי לעזוב את בית הכלא. אלו מהם שמשתחררים יוצאים לגורל לא-ידוע. ללא אישור עבודה וללא בית. זמנם קצוב עד שייתפסו שוב על ידי משטרת ההגירה וישובו להיכלא.

אני מזילה דמעה ומסננת מבין שיני כמה שמדינתנו, שאוטוטו חוגגת 60, לא משכילה להסביר פנים לבא בה. בן זוגי, שהוא אדם רגיש לכל, דווקא לא הסכים עמי: “תראי איזו מחווה יפה והומנית… ישראל נותנת להם מים, אוכל וקורת גג”.

בלי לחשוב פעמיים ישר שלפתי ציפורניים ושאלתי אותו: “לו הם היו יהודים, האם כך היו מתחייסים אליהם? האם יהודי שמחפש מחסה זוכה לבקר בבית הסוהר טרם השתלבותו בחברה? הלוא הורינו היו פליטי מלחמה, ולא הייתה אף מדינה שהסכימה לקבל אותם פרט לזו”.

אני מאמינה שפליטים אלו, שלא באו לישראל כדי להטיב את איכות חייהם או כדי למצוא כאן בית לאומי, אלא כדי להציל את חייהם ואת חיי ילדיהם, היו שמחים ללמוד את השפה העברית, לעבוד, לשרת ולשלם בה מסים ככל אזרח אחר בשביל לזכות בחייהם. אבל לא כך הדבר, ולו בשל העובדה שהם נולדו לא בדיוק לאם הלא נכונה.

בן זוגי שייחה השתתק והחריש כהסכמה. שקט עז שרר ביננו.

אתמול, יום א’, נזף ראש הממשלה אולמרט בכוחות הביטחון על כך שהם לא עושים מספיק כדי לעצור את פרץ הפליטים.

בואו ואספר לכם משהו: ראיתי עולם בחיי. ביקרתי בכל יבשות תבל וראיתי מרטיניקאים עם צרפתים, אלג’יראים ומגרבים, גרמנים וטורקים, היספנים ופורטניקאים, שחורים ולבנים - כולם נזרקים לתוך זה, כולם גרים תחת אותם מדינות בכפיפה אחת. כולם מתחתנים זה עם זה.

מה שראש ממשלת ישראל אינו מבין הוא את פוליטקת הגלובליזציה החדשה - כולם מתערבבים ונמזגים זה לתוך זה ושום דבר, לא גבולות ודרכונים יוכלו לעמוד בפרץ הגואה של הבלילה הגדולה הזו שקוראים לה ההגירה. גם לא חוק השבות. האנושות נדדה על פני העולם משחר הימים ותמשיך לעשות כן.

בתור בת מהגרים (או עולים אם תרצו) אני מברכת את הפליטים ומאחלת להם השתלבות מלאה וטובה בחברה הישראלית. לפחות יש להם חברה אחת בעולם.

אני לא רוצה להפחיד אף אחד, אבל מזמן כבר טענתי (ואני נשבעת בחתולה שלי שתחייה) שיבוא משבר כלכלי גדול. והנה, נראה שהוא כאן ודווקא לא רע לו להתיישב בבורסות העולמיות בלב הכלכלה הגלובלית.

אז הכול מתחיל אי שם בבנקים של ארצות הברית. ממש כמו ב-1929, רק הפעם בסגנון ג’ורג’ בוש: הבנקים הגדולים מעניקים אשראי נדל”ני רחב מדי. הנדל”ן פורח, יש תעופת בנייה והכול נראה טוב. פה בישראל, הדברים מתייצבים אחרי שנות האינתיפאדה המרות. שוק ההיי-טק גדל דווקא אחרי פיצוץ הבועה ואנחנו נהיים נהנתניים מתמיד. שכר הדירה בתל אביב ממריא שחקים ואף אחד לא פוצה פה. אף אחד עדיין לא מקשר בין מלחמת עיראק לבין התנודות במחירי החבית לנפט שמידה מסוימת השהתה את נפילת הבורסה שאנו רואים כעת.

 בשורה התחתונה נוצר כאן מצבור כסף עצום שלא ממש מעוגן בשום דבר ממשי, בשום מחצב ובשום משאב. אבל לאף אחד זה לא מפריע להמשיך ולבזבז אותו. הדולר צונח וצונח. חיים על זמן שאול.

 מה לי ולדולר?

אתם זוכרים את הימים היפים שאסור היה להחזיק בישראל בכסף זר? אני זוכרת. אני מתוודה, גם שמרתי כמה פרנקים ודולרים מתחת לבלטה. לא מתביישת לומר, מי לא עשה כן? המצב מזמן כבר השתנה. 

הכלכלה כפי שאתם יודעים לא יכולה להיות מנותקת מהחברה, היא בנויה כמו קן דבורים שכל אחד יש את חלקו בה בין אם כפועל, מנהל, צרכן או ספק. הקשרים הללו משיקים אחד לשני ביותר ממובן אחד וכשאחד הגורמים הללו נופלים זה ממש לא נעים.

 אולי זה נראה קצת מוקדם מדי לבשר על כך, אבל בארצות הברית כבר מתעתדים להכריז על שנת מיתון. לא ברור איך העתיד בישראל הולך להיראות, אבל כדאי להתחיל להיות ריאליים בראש ואופטימיים בלב.

אסיים רק עם משל חברתי מבדח: משבר כלכלי הוא כמו ברית מילה - הגדולים אוכלים עוגות ובורקס ולקטנים חותכים. תחשבו על זה.

 שלכם,

סמדי

המשפט הזה מתאר את החברה שלנו. מן נמנום עצל שנסתרת בו מודעות סמויה. כך גם אנו, רואים את מה שנמצא על פני השטח וממשיכים הלאה, כמו ושום דבר לא היה ולא נברא. הגיע הזמן להגיד די.

לאחרונה החליט חבר כנסת שלמה בניזרי, “הדובר המיומן ביותר של ש”ס” (הארץ), לפצות את פיו אחרי תקופה ארוכה.

מסתבר, שח”כ בניזרי, בין כל ועדות הביטחון שהוא שותף בהם, מצא לו זמן לעיין ולהפוך בגמרא. אכן, עיון ראוי. תמיד טוב לי לדעת שאלו המופקדים על בטחוני הם גם אנשי ספר מלומדים.

ומה ח”כ שלמה בניזרי מצא בנבכי אותו טקסט מן המאה ה-4 וה-5 לספירה? אוצר גלום של ממש:
“בעוון משכב זכר. אמר הקדוש ברוך הוא, אתה זיעזעת איברך על דבר שאינו שלך. חייך שאני מזעזע עולמי על אותו האיש”.

ח”כ בניזרי, במהלך אינטלקטואלי מרתק, קשר את אחד הפרקים ההומופוביים של הגמרא (ואחרי הכול, אי-אפשר לשפוט את אנשי העולם העתיק, נכון?) עם אירועי ההיום בהתייחסו לרעידת האדמה האחרונה. אקטואליזציה היא תמיד מבורכת. אולם במקרה הזה – ממש לא.

אני מזכירה לקוראיי הנאהבים והנעימים כי ח”כ בניזרי משתייך למפלגת קואליציה. הוא אינו פוליטקאי בראשית דרכו ואינו מייצג אידיאולוגיה אזוטרית. את פשר אמרתו, שנאמרה במדינה דמוקרטית, קשה לי להבין.

אז למה לי פוליטיקה עכשיו?
אני מאחלת לכל המזעזעים ולכל המזועזעים ללא הבדלי דת, מין וכו’… שידעו לאהוב ללא גבולות, ללא סייגים וללא פוליטיקה. לאהוב הרבה. לאהוב מכל הלב.

שלכם
סמדי

וידוי: איני אוהדת טלוויזיה גדולה במיוחד. אך בסופי השבוע, לאחר שעייפתי מכל מסעי הקניות שלי (כמו שבעלי לשעבר נהג לומר), אני נוהגת לפקוד את הספה שבסלון ביתי ולבהות במרקע המרצד. לרוני בת ה-12, בתו של בן זוגי הטרי, יש כבר מזמן מונופול על השלט. אבל הפעם, לא יכולתי להאמין. קצו כל הקצים!

וידוי נוסף: איני פמיניסטית גדולה במיוחד. כמובן שאני תומכת במאבק הנשים וכמובן שהייתי רוצה לראות יותר נשים בעמדות בכירות, אך גם בנעוריי לא הייתי משורפות החזיות.

ובמה עיניי חוזות? בסדרת הריאליטי "הדוגמניות". מצעד איוולת של נשים צעירות שמוכרות את נשמתן, פרטיותן ואת מידותיהן הטובות עבור חזיון תעתועים חסר ערך. כן, כן… כבר שמענו על ויקטוריה ועל ניראל ואיפה הן עכשיו? הן אופנה חולפת ותו לא.

מעניין לראות כמה מהר קל לציבור להעריץ דמות וכמה מהר קל לו לשכוח אותה כאילו לא הייתה מעולם. הדבר דומה לדברי המשורר הגדול ברכט שאמר: "כמה קל להוליד ילד, כמה קשה להוציא דרכון".

איני דמות סמכותית עבור רוני הקטנה. יש לה אמא ואבא שאוהבים אותה, אני לא יותר מחברה קרובה שאוהבת לפרגן ולחבק. אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לשמר מעט מכבודי האבוד ולבקש ממנה בנימוס להעביר את הערוץ. רוני סירבה בתוקף. תמות נפשי עם פלשתים אמרתי לעצמי… "אם את לא מעבירה עכשיו… נכבה את הטלוויזיה ונקרא ספר, פייר? אם לא נמצא משהו ששתינו אוהבות, לא נראה טלוויזיה, הוגן לא?". רוני הפיקחת ביקשה לראות רק את חמש הדקות הראשונות של התוכנית ואז הסכימה למצוא בידור חלופי. כפשרה הגיונית, הסכמתי.

ואבוי! התמכרתי! בחמש דקות קנה לו ערוץ 10 את עולמי. נותרתי מרותקת למסך לאורך כל התוכנית ואני כבר מתה לדעת מה יקרה בפרק "המייק-אובר" הבא…

אבל בואו נשים דברים בפרופורציה. אני זו מי שאני, לא פחות ולא יותר. עדיין אפשר לצפות בתוכנית טראש עד הסוף ולהיות צופים ביקורתיים שגם יודעים ליהנות ממנה.

אני מאחלת לכל בית ישראל [ובעיקר לכל חברי קלאב 50] המקסימים שידעו לצפות בטלוויזיה בתבונה ולכבות אותה בתבונה. 

ברוכים הבאים לבלוג שלי. שמי סמדר (או בפי יקיריי, סמדי), בת 52, גרושה+2. כיום חייה עם חברי שגם הוא גרוש+1.

אני בפנסיה. כן, כן. תאמינו או לא אבל אני את שלי עשיתי בחיים. למדתי, עבדתי כמו חמור והתמזל מזלי לצאת לפנסיה מאוד (אבל מאוד) מוקדמת.

אני כותבת לכם כי באיזשהו מקום הדחקתי הרבה דברים שרציתי לומר כל השנים שהייתי וורקוהולית ומכרתי את נשמתי לקפיטליזם הברוטלי. הרבה דברים שנשארו שם בפנים ולא מצאו ביטוי.

נכון, היום אני רואה את עצמי כאישה חזקה וגם כסף לא חסר, אבל משהו שם עמוק בלב זועק. משהו שם רוצה למחות על העוולות ולהגיב על ענייני היום.

לקח לי המון שנים להיות מי ומה שאני. אין לי שום בעיה להגיד שאני פמיניסטית בפה מלא. היום המילה "פמיניסטית" מעוררת גיחוך. ואני אומרת: מי שמגחך שיישאר עם הגיחוך. למרות שאת נעוריי ואת שנותיי היפות העברתי ללא כל מודעות לנושא וחשבתי שאני שווה בין שווים, דווקא היום, ודווקא עכשיו אני מבינה שהדברים לא כך.

את הבלוג שלי אני מפנה לנשות ואנשי קהילת בני ה-50+, שכמוני צמאים להבנה, צמאים לאהבה. בשלב הזה אני מעדיפה להישאר אנונימית. כך יהיה לי קל יותר לחשוף ולהיחשף.

מקווה שתיהנו, סמדר